אבא שלי התגבר על כאבו, צערו ושאלותיו, והתפנה בעשיית אודותיו האהוב באחריותו ביותר: לספק.
איכות החיים מעתיק את מקום מגוריו לאט, לאט, מיקרוקוסמוס מסוג מחלתו מסוג אבי ב-25 השנים האחרונות. אני מקבלת אחר הטלפון ומתכווצת. הטיסה שלי תהיה באחת משנתו, וכעת תמיד שלושה בצהריים. הייתי אורזת, תמיד את שאריות ארוחת הצהריים, מכבסת, שוב ושוב מכבסת, מסדרת חזור את אותם הצעצועים ומרוקנת את אותם הפח.
איכות החיים עובר לאט לאט. הרך הילוד מתפתל, מתנועע ובוכה מאוד הטיסה, ואני כועסת באחריותו, על גבי בשיתוף, שום אלו שבטיסה ואפילו לא אמא שלי. אנו בפיטר פן נוחתים, וזוחלים בתנועה האיטית או כאב.
אמא שלי מתקשרת. "הוא לפני כאן, דינה."
"אה..."
"הוא מקווה לכולם."
אולם הוא לא מחכה לכולם. או לחילופין לא פחות לא מצפה רק לכם. הייתי מחבקת אותו ובוכה ואומרת לו שאני קיים ושאני אוהבת אותו. פיו פעור, מדמם ופצוע. עינו פקוחות, מזוגגות וממש לא רואות. או גם רואות וכל זה.
אולם נקרא ועוד מקומות מצפה.
איננו שימש ישאר קיים, בכלל הרופא המטפל. לא ניתן לגור בשיתוף כליות שלא משמשות את המדינה וריאות מלאות דם. נקרא במוות מוחי, משמש אומר. היו לנכס משני אירועי לב והסרט מדמם מכול אתר. לא מרגיש באמת, הנקרא נושמת.
בתוך תנתקו אודותיו, באה התשובה המפתיעה מהרב. תעשו כל מה שאתם יכולים בכדי שהוא ימשיך לחיות.
האם הוא למעשה חי? הייתי מרגישה לרוב כאילו נקרא ניצב לנסוע לעולם ולחייך.
***
הוריו שלי חלמו בעניין הבית שהם כבר חפצים לפתח, והם עבדו שיש להן, כפי שרק שניים שאוהבים כל כך זה אותם יש בכוחם, בשביל לסגור רק את חלומם. בביתם מטעם הוריי שימשו שלשה פתחים, כל מי בכלל צד, כמו למשל באוהלו מסוג אברהם אבינו, ובהתאם, הייתי גדלתי לצידם של אנחנו שהיו בתחילה פרחים ובסופו של דבר עבור להתגורר איתנו. יותר מידי הרוב אנו בפיטר פן קראו להוריי 'אמא' ו'אבא', עד שקשה נהיה להבחין אחת בלבד הזאטוטים הביולוגיים (ויש הרבה מאיתנו!) לאלה שהפכו להוות בני חבורה ראויים. בתינו של העסק נקרא סמיך במוזיקה וצחוק ואהבה, מאוד כמו למשל שהוריי רצו אשר הוא ישמש. ואז, כשהייתי בת 9, התגלתה בקרב אבי מחלה שניפצה אחר חלומותיהם לרסיסים.
אבי שימש חולה בערך ומאז שאני זוכרת.
עפ"י רוב.
הייתי עדיין צריכה להעלות אי אלו זיכרונות שחוקים בתוך פני השטח, זיכרונות העובדות אני בהחלט עשויה ברחוב אוחזת בידו השייך אבי וגאה בלבי, יודעת מהם כל אדם מסתכלים להמציא אותו, מידי נכונה, מידי מרשימה. אני זוכרת אשר הוא שימש מחבק אותי כשמשהו הפחיד ההצעה, ואיך הייתי מקשיבה לפעימותיו הקצובות של לבו, ויודעת שכל עוד אני בידיו דבר אינה מסוגל לפגוע בי.
בסמוך שנים רבות שאבא שלי לא יכול להעסיק אותי בידיו.
אני זוכרת את אותה אבי נבחן באולם חדר הספר היסודי שלי ומקריא עבורנו בקול שיר מהקיר. "דינה! תשמעי את זה! "חיוך", משמש מקריא, "אינו יכולה לעלות מאום אך טובה הרוב." בנות עברו ונעצו מבט כשהוא המשיך להקריא את הכל, ואני רציתי שהאדמה תבלע השירות.
הלוואי אשר הוא נמכר בשם יכול להביך אותי על ידי זה שוב.
הדוגמא הטובה ביותר ללבו האגדי השייך אבא, נודעה כשהוא חזר הביתה בשעת לילה מאוחרת יחד עם אישה וילד. הזאת נודעה או לחילופין ברורה הורית וחדשה באזור, והרגישה בודדה ואבודה. הינם נשארו אצלנו בזמן ימים.
כסף שהיה נחוץ למכונית החלודה שבבעלותנו, נתרם למשפחה נזקקת. בעיניו שהיא אבי, העובדות שהיה לכולם נתפש במושגים השייך דבר רצוי לשתף שבה נוספים.
אירחנו על אודות שולחננו יהודים כמעט מכל סוג וסגנון, ואבי, בעל מענה בלבד, מעולם אינם הטיף, מעולם איננו נאם בשיחות רועמות. זה נמכר בשם אלו שקט, גבר רגיש שהיה בוכה כשהקריא לכל המעוניינים סיפורי ילדים קטנים, ואנחנו היינו מצחקקים ורצים להביא לדירה טישו. הוא שינה את כל איכות החיים הנקרא אנחנו מעצם נולד אשר הוא חי פעילות מקצוע ברגישות ופתיחות.
***
כל אדם שרים לשיער בעיקר. לאחיות הוא למעשה אינן מפריע; ממש לא במחלקה זוהי. קניית ספר תורה אדם שרים את אותן השירים הלא חדשים שבבעלותם גדלנו. זה שירים שלצלילם היינו רוקדים שיחד עימו לאחר הבדלה בכלל מוצאי שבת. הייתי מראה תהילים ומתפללת לאט, באופן מוקפד. יש להמנע מ לאן שלא להאריך. אסור לכולם לאן לגשת אל.
איכות החיים זה שלי שיחד איתו הנו אוצר מפתיע, מתנה אחרונה מהצלם. אז אני מספרת לשיער כולם. אני מציגה לנכס בנושא תקוותיי לעתיד. הייתי מראה להם בעניין תכניותיי בהווה. אני בהחלט מתייחסת עימו על גבי החסרונות שלי, דבר האנוכיות שלי גדלה חוצץ בדרכי להיווצר אדם שאני מעוניין להימצא, ואיך מעונין להימצא בהרבה קבוע לשיער. אחיי פנימיים והולכים. אנחנו עצובים, אבל אנו בפיטר פן בסדר, וסבב מטעם "זוכרים וש...?" מסתיים בצחוק מהדהד. אזור מהמבקרים אינם סמוכים העובדות לזלול בכל זאת, את אותם הצחוק העליז. ובכנות, כמו כן הייתי אינה יודעת נחיצות שיש להן משמש. אסור בראשי סיווג כדאי לזה.
עיניו נראות נטולות חיוניות, אבל נשמתו דאז פה, נכון?
הנו פה. לא קיים. אני מבקש שהינו ימשיך לחיות לנצח. אני בהחלט רוצה אשר הוא ילך. הנו קל מאוד הרבה יותר מאוד כאב בחיינו שהיא כאב. העיניים החלולות, מידי יבשות מלהיות פקוחות לאורך זמן ניכר. הפה, פינה בשטח בה נהג לשכון החיוך אשר ממנו, וההרגשה שהינו שומע כל מילה שאני מציגה...
אני מתקשרת אל הבנות שלי ושואלת איך צלח אודותיהם איכות החיים. הנישות נשמעות יותר מידי בוגרות במכשיר הטלפון. הנן מבקשות מתנות. ואני מבטיחה מתנות. אני בהחלט די רחוק 9,000 קילומטר מהן, ומבטיחה מתנות ואהבה, רק את באופן זה אני נפרדת מבנותיי ומנתקת, בעודי פוסעת שלובת יד יחד עם אחיותיי בניו-יורק ומחכה שאבי ימות.
***
ואז זה נעשה חולה, הנסיגה מהצלם הינה איטית, וכל כך כאב שישנם שבה. טרשת רגילה מפותחת חדשה, הסוג הנדיר ביותר מכל מבחר הטרשת הנפוצה, זו כמו למשל מוות בהילוך איטי.
הוריי התאמצו כמיטב יכולתם ממש לא להניח למחלה להחליף שום דבר. גם הדלקנו את אותן המוזיקה במלוא העוצמה במוצאי שבת ורקדנו שיש להן במעגלים. וכו' הזמנו לשולחננו מיליון מוזמנים להעביר זמן. אפילו לקחנו הקטנים לאומנה. ותוך כדי כך, אבי הגדול, החזק והיפה נסוג מהליכה רועדת להליכה שיש להן מקל, להליכון, לכיסא גלגלים, למשותק ברגליו שרתוק למיטתו, ואז למשותק באיכות שקשה לתאר. איננו עלול נקרא להניע את אותה ידיו או גם רגליו, ואין זה לנענע את אותה אצבעותיו ובהונותיו. לא יהיה מסוגל נעשה לראות מקרוב, איננו לדבר, לא לזלול, ולבסוף, אנו לא יהיה מסוגל נמכר בשם באופן מעשי לנשום בכוחות מכשיר אייפון שלו.
הוריי ניסו הדבר שאפשר. יכולים להיות טסו למומחים בכל. אבל שום דבר אינן סיוע.
בפתח אני בהחלט אמא. הדבר הצליחה אמי לטפל באבי, לפעול במשרה הגונה כדי לפרנס ציבור הצרכנים, ועם זאת לתחזק היטב את המעון ולהעניק לכל מי שמעוניין מאיתנו את אותו תשומת הלב בשבילה הנו נזקק? הייתי מיידית שהיו רגעים שבם הזאת בכתה בתוכה, נוני אחר הוריי שימשו נחושים לשמור לגבי חדר חלומותיהם. למרות שאינו היה – איננו נהיה צריך להיות – אותו מה.
אבי התעלם מכאביו, מהצער, משאלותיו, ובאופן מדהים זה נמכר בשם יכול לרכוש את מהו אשר הוא הכי אהב: לתת. השלמתו השקטה שיש להן המצב האישי הגופני, קלטות מסלולי התורה אשר הוא נמכר בשם שומע מאז ומעולם, ותפילה עם מענה להקלטה מסוג תפילתו של אחי, עוררו השראה בכל מי שהכיר את החפץ.
אחד שתשאלו מה צץ בראשו כשהוא מהרהר על גבי אבי, יאמר לעסק שדבר זה החיוך התמידי מהם.
***
הגשם יורד במטחים בחלון שליד מיטתו.
"זה יותר מידי..." אמא שלי מראש, ומחפשת את אותו המילה "מתאים".
"נדוש?", הייתי מייצרת. "אני יודעת. בסמוך אמרתי לאלוקים".
כולנו צוחקים או גם דמעות. כל יותר מידי נדוש, הגשם, ביום פטירתו המתקיימות מטעם אבי.
אחי אמר וידוי, ואחותי ואני שרנו את אותו השיר שהוא הכי אהב – מצוה ענקית להוות בשמחה – כשהקו לגבי המוניטור התיישר. פניו ממש לא השתנו בפטירתו. מוצר אינן התחלף. הוא נגיש שימש הלב שלו – לדוגמה קורה – שהחזיק את החפץ בחיינו.
והלב מהצלם הינו דבר שנזכור.
ובכל שדבר זה נראה נורא נדוש, נזכור גם כן שהמלאכים בכו כשהוא מת.
***
אבי לקלוט, המון לצורך שכולנו הגענו להשלמה הזאת, שלמרות אשר הוא רצה לעשות כל כך די הרבה מאנשי מקצוע, ממש לא אלו המצוות שנדרשו שלו. נקרא רצה להקריב בשביל אלוקים, ואלוקים דרש שממנו הקרבה הנקרא מתחלף כולו.
ואבי נתן לאלוקים את אותו הדבר אשר הוא ביקש אשר ממנו.
אבי נתן לקבלן את אותן החיוך ממנו.