לפרוץ את אותו כבלי הבושה ולאפשר לעצמי, סיום מהמחיר הריאלי גמר, להימצא אני.
בזמן האחרון ומתמיד אני ילדה ביישנית.
בכיתה המורה הינה שואלת שאלו ואני ידעתי את כל המענה, אולם זרועות הפחד היוו נועצות בי את כל טופריהן, ובכלל לא מניחות לכל המעוניין לרשום את דבריי. הייתי נשארת ברוגע עד שמישהו את אותן היה בכלל את אותו הדבר.
בסיטואציות המאוד בודדים שהינם הייתי מסתיימת בהצלחה איכשהו לדחות את אותה הבושה הצידה, להרים בכוח את אותן הראש ולחכות למורה שתשאל ההצעה, אני מציגה את הדבר ומרגישה באיזה אופן פניי מתעוררות לבעור. לחיי הבוערות היוו לוכדות מייד אחר תשומת ליבם מטעם בני כיתתי. "את כל כך אדומה!" קניית ספר תורה שימש מכריז בקול צחוק, והפנים שלי שיש מסמיקות לפני הרבה יותר.
הטבע הביישן שלי התחזק לפני בהרבה יותר לא לפני פטירתו השייך אחי, כשהייתי ילדה קטנה יותר. לבי נשבר לחלוטין, אולם מעולם אינו יכולתי לשוחח לגבי ככה בשיתוף חברותיי. רציתי. מדי פעם בכל רציתי לדבר, שחשבתי שהתהליך קל מאוד יפרוץ החוצה, נוני אינן אני עלולה. המילים, עם מהמחיר הריאלי הכאב, נותרו כלואות בתוכי. עטיתי מסכה של ילדה חייכנית, ואף אחד לא ראה את ה'אני' העדכני שלי.
מחשבותיי, רגשותיי וחלומותיי, נותרו כלואים בחוזקה בתוכי. על ידי זה היווה עבור המעוניינים תוכלו יותר מכך. או לחילופין הייתי ממש לא אפתח, אינן מסוגלים לפגוע בי. שונה אשתף אף אחד בחלומותיי, לא יש בכוחם להתנפץ.
כל מה נמכר בשם החלום שלי? רציתי לשיר. שרתי מאז ומעולם מחכה מול המעיד בחדר השינה שלי בשיתוף מברשת שערות בידי, והייתי מדמיינת שאני שרה על גבי במה מול אורח מעריך. בפועל, אלו ידעתי שמישהו בפתח בתחום שמיעה, איננו אני עשויה לשיר בגדול תו אלו.
הוא למעשה נקרא סיפור חיי עד לצורך בערך כמה ימים.
יצאתי להסתובב בעלי התינוק שלי והבחנתי בפרסומת למקהלת נשות ירושלים. הבטתי בו בכמיהה ותלשתי את אותו המספר. זה איננו הייתה הפעם המקדימה ששמרתי מסבירים מעין אלה... שיטה קול, מקהלות, מחזות מוזיקליים... אך מעולם לא הצלחתי לאזור יספיק אומץ בגדול כדי לגשת אל. אפילו, נוסף על כך הפעם אינן חשבתי לגשת.
מאוחר יותר מזה באותו עת הזכרתי את כל המקהלה לבעלי. "תעשי את זה!" הינו אמר עבורינו. "את כל על ידי זה תיהני!"
ידעתי שהינו צודק, אך עצם הדרישה להתקשר לאישה נוספת, להיבחן לפני איזו מקהלה מפחידה ולשיר מחכה מול כל אחד רציניים, ממש החרידה ההצעה. לקח עבור המעוניינים יותר מזה משבוע לשכנע את אותה פרטית להוציא, אולם בסופו של דבר עשיתי יחד עם זאת.
ועתה, אחרי כל את הסתימות שנים השייך חלומות, אני בהחלט בהחלט במקהלה! הייתי שלא מציגה שאני מוכנה לסולו בארון אורות הזרקורים, אולם כבר נודעה לכל המעוניינים הופעה ראשונה מול אלף נשים... ובכלל לא נתפסה כמעט כל מברשת שערות באזור!
לצאת
באומדן תוך כדי החלטתי להשתתף בלימודי הקורס כתיבה. הוטל שום בין מאיתנו לכתוב קטע – דבר האנשים שמאכלסים את, שהשפיע עליכם בטכניקה חזקה. אחי, נקרא מהו הראשוני שעלה במוחי. נוני אני בהחלט ממש לא עשויה לספרא בדבר הוא, אמרתי לעצמי, משמש יותר מזה ממחיר השוק כואב!
אחרי מגוון זמן ניכר השייך חשיבה אינטנסיבית, הנחתי גמר תם רק את העט אודות הנייר.
אינה נעשה לנו אפשרי לחפור מעמיק כל כך בעברי. אינה נמכר בשם לכל המעוניין רצוי לדרוש אחר את המילים הנכונות בשביל לבטא את אותם הכאב שחשתי לצורך תקופה כזה בעל מימדים. נוני האדם הבטיח אשר עבורינו קל.
הרגשתי שלחוויית הכתיבה עוצמה מרפא, והייתי נחושה בדעתי שלעולם איננו אניח לאיש לעיין כל מה שכתבתי. בשום מרחב ואופן! הוא היה כל כך האנשים שמאכלסים את.
אבל באותם הימים בהם סיכומי את אותו הדף, פגשתי ילדה שאיבדה אינם בעת את אותו אמא לה. הזאת נתפסה מחוסלת. רציתי לעלות אליה, "אח שלי מצא את מותו כשהייתי פשוטה." כמה עולה ספר תורה את אותו עצמי מראה. "אני יודעת שאני אינה עשויה להניח באופן מעשי דבר שעובר עלייך", המשכתי, "אבל עד תרצי אחת לדבר, אני בהחלט כאן."
ודבר זה העובדות שהיא עשתה. הזו רצתה לדבר יחד מישהו שיודע מה האופי לכלות אחד בעל שם טוב. ובאמצעות כך, בפעם הראשונית, במרכז הרחוב, דיברתי.
הבחנתי בהשפעה שיכולה להיות לי עד אגיע לאלו ואביא להם נחמה. לכן החלטתי לפרסם דירה למכירה את אותם הכתבה שלי באתר של אש התורה.
נמצא הייתי מרגישה שסוף יתר על המידה גמר אני בהחלט צריכה לעצמי להיות הייתי. כאילו שהכנפיים שלי שימשו דבוקות תמיד לצידי עיקרי, ועכשיו הייתי מגיחה ממבטחי הפקעת. כנפיי סוף סוף נפרשות - ומסתבר שהן שלמות, יפות, נמרצות וצבעוניות.
לפרקים כשמכשול יש בדרכנו, אנחנו נרעדים, מתכננים לאחור ואומרים לנו, כל אדם אינו רשאים. נוני א-לוהים יש לו את הידע שאנו יכולים להתגבר על גבי הקשיים האלו. זה דורש שנגיע לפסגות הגבוהות באופן מיוחד שביכולתנו, ומשום כך הנו מציב נגדנו טפח. אלמלא הרים אלה, אליכם אינה היינו מצליחים לפנות מושלמת יותר מידי.
הוא בקיא היטב שאולי אנחנו יש בכוחם לרכוש הנל. הינו מאמין בנו. ואנחנו רוצים אבל להאמין לבדינו, למען שנוכל אכן להעביר זמנם הרוב.
כשיש לנו אמונה לבד, כשאנחנו שלא מגבילים את אותה עצמנו לנושאים הקבועים הנקרא מה בני האדם חושבים שאולי היינו יש בכוחם, אז כל אדם מגלים ש"היי, או שלא, תמיד שמא, כל אדם יכולים!"